וסופר, וסופר.

מהרגע שבו יצאתי מהבסיס התחלתי להרגיש טיפה חירות.
החירות התחזקה עם הנסיעה הביתה.
ואכן, כשנכנסתי לביתי, התחלתי לספר למשפחה על ימיי הראשונים [והמעטים] בצבא.
רציתי לכתוב פוסט על הצבא מהרגע שבו התגייסתי, אך לא מצאתי לא רגע ולא מילים.
ועכשיו איכשהו החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולכתוב משהו.. אך אני מרגיש ריק מתוכן.
הייתי שלושה ימים בצבא, שלושה ימים שנראו כמו נצח.. אך השתפרו עם הזמן.
ז"א, היום השני היה הקשה ביותר, יום שבסופו התפרקתי ולא יכולתי יותר...
לאחר ששמעתי "הכבש השישה-עשר" פעמיים בלופ, נרדמתי.
וכשהתעוררתי למרבה ההפתעה היה לי מצברוח סביר בהחלט, וכך עד הערב.
אינני יודע האם זה בגלל הידיעה שהבוקר הבא יהיה הבוקר האחרון לזמן מה בצבא, או שמא ישנתי טוב, או שאולי זה הצבא עצמו.
אבל מה שאני כן יודע, הוא שהיציאה שלי הביתה עם כל האושר וההרגשה הטובה שסבבה אותה, הייתה מלווה בתחושה מוזרה..
תחושה של בילבול, מצד אחד אני יודע שלא טוב לא בצבא, ואני רוצה הביתה.. מצד שני - זה לא שהצבא היה כ-ל-כ-ך נורא.
וגם תחושה של "אני לא אחזיק 3 שנים, אז למה אני מבזבז את הזמן עכשיו", מלווה ב"אבל לא כדאי לחכות ולראות מה הקצין מיון ייתן לי?".
ועכשיו אני יושב פה מול המחשב, מנצל כל דקת חירות בלעבוד על מוזיקה חדשה [שעוד לא העברתי לדף, ככה שכדאי לעשות זאת בקרוב או שאשכח את הלחן.. ולא, עוד לא כתבתי מילים] .. ובלראות "קוראים לי ארל".
מחר אני בבית, למעשה זה יהיה היום האחרון שלי בבית.
ואני מקווה שמחר יעבור לי הכי לאט שאפשר, כמובן שזה לא יקרה.. ובסופו של היום זה יראה כ"כ קצר.
אך, אני לא רוצה שהזמן שלי בבית יגמר..
התחושה שהכי קשה בגיוס, היא תחושת הניתוק.
בצבא ישנו ניתוק מוחלט מן העולם החיצוני, אם זה בענייני אקטואליה, חברה, משפחה, או אם זה בעינייני ציביליזציה, וטכנולוגיה מודרנית.
זוהי תחושה שקשה להעביר, וללא ספק גם קשה לחוות..
אתה מנותק למס' ימים [במקרה שלי בינתיים 3 ימים, שהרגישו כמו חודש] ואז כשאתה חוזר אתה רק רוצה להספיק כמה שיותר לפני שאתה חוזר לניתוק.. אתה מנסה להנות מכל שניה עד שכל שניה עוברת לך מהר די ואתה לא שם לב איך הזמן עבר לך ועוד שניה אתה צריך לחזור לבסיס.
וזה אני לאחר 3 ימים בצבא, כששיחררו את הפלוגה שלי ל-7 בבית.
אז אני מבין אנשים שנמצאים פחות ממני בבית, ואיך הם מרגישים.
כן, אני רק התגייסתי.. ואני לחוץ בית, מאד אפילו.
אבל זה לא בגלל שאני לוקח קשה את הצבא.. אני בהחלט לא שוקיסט!
אני בהחלט הופתעתי לגלות כמה הצבא היה לא כזה נורא, ללא ספק יש בזה חלק מהעובדה שעם הפרופיל הרפואי שלי ישלי פטור כמעט מכל פעילות גופנית [כאשר בתיכנון להוציא עוד פטורים אשר אני באמת צריך, ופשוט לא חשבתי עליהם מראש].
זה נחמד שעשו לו התחלה כזאת של טירונות נוחה, יענו 3 ימים בצבא, ואז שבוע בבית, ואז 9 ימים בצבא, ואז שוב פעם בית לסופ"ש ואז עוד שבוע.. וכן הלאה עד סגירה נוספת שבוע לפני סיום הטירונות. [למעשה, אפילו פחות משבוע.]
ואפילו תוכנית לגבי איך אני יוצא לסליפנוט יש לי, שזה גם טוב.. כמובן.

בקיצור, החיים שלי נמצאים כרגע במסלול די נוח.
זה מבאס שהטירונות תהיה כה ארוכה, ז"א.. נשארים עוד 5וחצי שבועות החל מעכשיו עד לסוף הטירונות.
אבל אני יודע שבינתיים הראש שלי צלול רק בזכות אמי, וזה אמת.. היא היחידה שחשבתי עליה בזמן שהייתי בצבא, רציתי לדבר איתה יותר מאשר עם המשפחה, יותר מאשר עם החברים, יותר מאשר כל אחד אחר..והיות לא היה לי מטען, ניצלתי כל טיפת בטריה שאני יכול כדי לדבר איתה כמה שיותר.
אמי זאת שעוזרת לי לקום בבוקר עם הרגשה טובה, וללכת לישון עם הרגשה אפילו טובה יותר.
אני אוהב אותה המון, 8וחצי חודשים (אבל מי סופר, כה?) שאנחנו יחד... ומי יתן וזה רק ימשך עוד.

רות סוף בינתיים, אשתדל לעדכן כמה שיותר דרך הטוויטר, הפעם אני לוקח איתי מטען.. ומקווה לשמור על בטריה מלאה כל הזמן.
אם יהיו דברים לצלם, אצלם ואפרסם כאן [כן, בעקרון זה אפשרי.. עוד לא הצלחתי, אבל אני אבדוק עוד עד שאצליח, או אגלה שוואלה אי אפשר.]..

עד הפעם הבאה, טוראי בלומין.